מאת: ד"ר שרון אלדר, פסיכולוגית קלינית מומחית, רמת ישי
יוני 2019
במדריך ההפרעות הפסיכיאטריות האמריקאי (DSM) האבחנה "פוביה פשוטה", מאגדת בתוכה פוביות מגירויים שונים ומגוונים. המילה "פשוטה", לאו דווקא מתאימה כאן, שכן מדובר בפחד מוגזם שמתעורר עקב הופעת אובייקט או מצב ספציפי, או עקב ציפייה להופעתו. החשיפה לגירוי זה גורמת כמעט תמיד לתגובת חרדה מיידית, שיכולה לכלול סימפטומים גופניים (למשל, הזעה, דפיקות לב, צמרמורות) וקוגניטיביים (למשל, מחשבה שהאדם משתגע).
על מנת למנוע הופעה של התקף חרדה, האדם מנסה, כמה שניתן, להימנע מהגירוי מעורר הפוביה. במקרים בהם הפוביה חזקה, ההימנעות משבשת את מהלך חייו של האדם וגורמת למצוקה גדולה.
פוביות שכיחות יכולות להיות פוביות מבעלי-חיים, חושך, גבהים, מים, טיסה וכדומה.
אחת הפוביות השכיחות שיצא לי לפגוש בקליניקה היא אמטופוביה (Emetophobia)- פוביה מהקאה.
מהי אמטופוביה- פוביה מהקאה?
פוביה מהקאה כוללת פחד עוצמתי מהאפשרות שהאדם יקיא או מהאפשרות שהוא יחזה באדם אחר מקיא. אפשרויות אלו מתעוררות מול כל גירוי שיכול לגרום לאדם להיות חולה, לחוש בחילה או להיות במגע עם אדם חולה. החרדה המתעוררת עלולה בתורה לעורר בחילה ותחושות פיזיות לא נעימות, אשר מגבירות עוד יותר את החרדה מההקאה. כך נוצר מעגל שלילי של חרדה- החשש מהקאה מעורר חרדה, המגבירה את תחושת הבחילה ואת החשש מהקאה וחוזר חלילה.
העמימות וחוסר הוודאות לגבי מתי סיטואציה הקשורה בהקאה תקרה, גורמות למצוקה רבה, ולניסיון מתמיד להיות על המשמר ולארגן את חיי היומיום בצורה כזו שהסיכוי להקיא או לפגוש אדם מקיא יהיה אפסי.
התנהגויות אופייניות לאנשים עם אמטופוביה יכולות להיות:
הימנעות ממאכלים חדשים, בילוי במסעדות או שתיית אלכוהול.
הימנעות מקטעי סרטים המראים סצנות של הקאה, או ממילים המזכירות הקאה.
הימנעות מלכלוך והימנעות מלחיצת ידיים של אנשים אחרים, מחשש לזיהום.
עיסוק יתר בניקיון- למשל, התעסקות יתר בשטיפת ידיים והכנת משטחים נקיים להכנת אוכל.
בישול יתר של מאכלים, בדיקת מאכלים לפני אכילתם- הרבה עיסוק סביב "מה שנכנס לפה".
הימנעות מאנשים חולים, מטיפול בילדים חולים, ובדיקה חוזרת ונשנית של סימני מחלה אפשריים.
הימנעות מיציאה למקומות בילוי ומאינטראקציות חברתיות.
הימנעות מטיסות, שייט או נסיעות ממושכות, העלולות לגרום לבחילה.
אמטופוביה היא הפרעת חרדה מורכבת
מניסיוני הקליני בטיפול באנשים הסובלים מחרדה זו, הדרך להימנע מהקאה גובלת בסימפטומים של הפרעות נוספות. אנשים אלה נוטים לחשוש מאוד מלהיות חולים ולהקיא, ולכן רגישים לכל מיחוש גופני שעלול לסמן על מחלה שמתקרבת, ממש בדומה לאנשים שסובלים מחרדת בריאות (היפוכונדריה). חלקם חוששים להזדהם ולהקיא, ולכן דואגים כל העת לסביבה נקייה, לשטיפת גופם, לניקיון האוכל שלהם וכדומה, בדומה למי שסובל מהפרעה קומפלוסיבית של ניקיון. חלקם חוששים לאכול מאכלים מסוימים, פן יגרמו להם להקיא, ולכן גם כן יכולים לסגל טקסים סביב אכילה. חלקם חוששים מהאפשרות להקיא בציבור, ולכן ימנעו מלצאת למקומות ציבוריים בדומה לסובלים מאגורפוביה או מחרדה חברתית.
בראייתי, פחד מהקאה, אינו "פשוט" כלל, ומניסיוני הקליני פוביה זו היא מאוד מורכבת ועלולה לגרום לסבל רב ומשמעותי ללוקים בה.
מה הסיבה להתפתחות אמטופוביה?
מחקרים אינם מצביעים על סיבה או סיבות ספציפיות להפרעה זו. מניסיוני הקליני רבים מהסובלים מאמטופוביה מתארים חוויה טראומתית סביב הקאה בשלב כלשהו בחייהם חוויה זו יכולה להיות עקב מחלה, קלקול קיבה או צפייה במישהו אחר סובל מהקאה. ההקאה מתקשרת הן לתחושות גועל והן לתחושות של חוסר שליטה על הגוף המעוררת את החרדה הגדולה.
כיצד מטפלים באמטופוביה?
טיפול קוגניטיבי התנהגותי נמצא כיעיל בטיפול בפוביה זו.
בפן הקוגניטיבי, מומלץ לעבוד עם בטיפול על האמונות הבסיסיות שיש למטופל סביב הקאה. אמונות כגון "להקיא זה מסוכן", "אני עלול לאבד שליטה על הגוף שלי", "אם מישהו לידי חולה גם אני אחלה", "אני לא אוכל להתמודד אם ארגיש לא טוב כשאני רחוק מהבית"- מגבירות את תחושת החרדה ומעודדות התנהגות המנעותית. העבודה הטיפולית תתמקד במציאת אלטרנטיבות נוספות לדרכי החשיבה השליליות והצרות הללו.
בפן ההתנהגותי, הטיפול יתמקד בחשיפות. ישנה גישה טיפולית המתמקדת בגרימת הקאה באופן מכוון למטופל על מנת לחשוף אותו לגירוי ממנו הוא כל כך מפחד, ולעזור לו להיווכח שהקאה אינה מסוכנת לגופו או לנפשו. אולם, לעיתים, חשיפה להקאה עצמה אינה הפתרון היעיל. הסיבות לכך יכולות להיות סרוב עיקש של המטופל לקחת חלק בחשיפה שכזו; קושי ליצור חשיפות חוזרות של הקאות; המטופל חווה הקאות מדי פעם אך הן אינן מפחיתות ממידת הפוביה.
לכן, גישה התנהגותית אחרת תהיה להתמקד בחשיפה למצבים מהם המטופל נמנע על מנת שלא להקיא. חשוב לבדוק עם המטופל כיצד הוא מגביל את חייו, ממה הוא נמנע או מה הוא עושה, על מנת למנוע מצב בו יחווה או יצפה בהקאה. בהתאם לכך יש לבנות מערך חשיפות הדרגתי אשר יעזור למטופל לאט לאט להיפתח לחוויות מהן נמנע, ולהפסיק להגביל את חייו.
מה מטרת החשיפה?
החשיפה נועדה לאפשר למטופל ללמוד מה קורה אם הוא לא נמנע, או לא מבצע פעולות אשר מטרתן להפחית חרדה. בעת החשיפה המטופל חש חרדה, מפני שהוא מתמודד עם מצב שהוא תופס כמאוד מאיים. לכן, חשוב שחשיפות יעשו תחילה במסגרת הטיפול ועם המטפל, באופן מאורגן ושיטתי. חשיפות למטופלים עם פוביה מהקאה יכולות לכלול- צפייה בסרטים עם סצנות הקאה, אכילת מאכלים שונים, הפסקת או הגבלת טקסי ניקיון, הפסקה או הגבלת בדיקות גופניות שונות, יציאה למקומות ציבוריים וכדומה.
דוגמאות לטיפולי חשיפה בקרב מטופלים עם פוביה מהקאה
ג', בן 24, הגביל עצמו באופן משמעותי בבחירת המאכלים אותם אכל, ובשמירה על הגיינה סביב אוכל (למשל, שמירה על סט כלים רק עבורו ללא שיתוף שאר בני המשפחה, הימנעות ממזיגה מבקבוקי שתייה משותפים) על מנת להימנע מקלקול קיבה. מאותה סיבה הוא גם סרב לאכול בחוץ, ולכן נמנע מאירועים חברתיים, ונשאר פעמים רבות לבד בביתו. החשש מלהידבק במחלה גרם לו גם להימנע ממגע אינטימי עם בני זוג, והגביר עוד יותר את תחושת הבדידות. הטיפול התמקד, בין היתר, בחשיפות לסוגי מאכלים שונים אותם הביא ג' לחדר הטיפול (מאכלים אותם תפס כבעלי פוטנציאל לעורר בחילה), והחשיפה לאכילתם היתה יחד עם המטפל. בנוסף, ג' עבר חשיפות שכללו התמודדות עם זיהום ולכלוך (למשל, אכילה של חטיף שהיה על הרצפה, שתייה מבקבוק משותף). בין מפגשי הטיפול ג' נחשף עם הזמן להתנסות באכילה במסעדות שונות, דבר אשר אפשר לו לחוש חופשי יותר ולצאת עם חברים.
ק', בת 38, חששה בעיקר מהקאה בפומבי. לכן, היא נמנעה ככל שיכלה מנסיעות בתחבורה ציבורית, ומשהות ממושכת בחוץ באינטראקציות חברתיות שונות. בטיפול היא סיפרה כיצד היא מדמיינת עצמה מקיאה מול אנשים, חשה חשופה, מובכת, מעוררת גועל ודחויה על ידי הסביבה. בטיפול התרכזנו בחשיפה בדמיון ובחשיפה במציאות. ק' כתבה, ושחזרה בדמיונה שוב ושוב את הסצנה ממנה מפחדת- מה יקרה אם תקיא בעת נסיעה באוטובוס או רכבת. הכתיבה והחזרתיות על האירוע בדמיון ביכולתן להפחית את החרדה מהאירוע המדומיין ולהגביר את תחושת המסוגלות בהתמודדות עמו. בנוסף, יצאנו, אני וק', לנסיעות בתחבורה הציבורית. בעת הנסיעות ק' העמידה פני חולה העומדת להקיא, זאת במטרה ללמוד להתמודד עם תגובות הסביבה מהן כל כך חוששת. ק' גילתה, בחשיפות אלו, כי מרבית האנשים שחלקו עימה את הנסיעה, לא התייחסו כלל לאיך שהיא נראתה או לקולות שהשמיעה. תגובות מעטות שהיא קיבלה היו תגובות של אכפתיות והבעת עניין, ולא של דחייה וגועל כפי שהיא דמיינה וחששה מהן כל כך. ההתנסות בשתי סוגי החשיפות היתה משמעותית עבור ק' והן לימדו אותה שגם אם יתממש הפחד בגדול שלה- והיא תקיא בפומבי- יש ביכולתה להתמודד.
מה כדאי לזכור אם אתם סובלים מאמטופוביה?
הקאה היא דרך של הגוף להפטר ממשהו לא טוב שאכלנו או להתמודד עם ווירוס שתקף אותנו. זו דרך של הגוף להגן על עצמו, ולכן אינה מסוכנת.
ההרגלים שסיגלתם לעצמכם על מנת להימנע ממצבים שיכולים לעורר את החרדה, הם אלה שמשמרים ומגבירים את פוביית ההקאה שלכם. ההימנעות עוזרת להפחית את החרדה מהקאה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך, אני משערת ששמתם לב, שהפוביה שלכם רק התחזקה, ושסיגלתם לעצמכם עוד ועוד הרגלים של הימנעות, אשר מגבילים אתכם לחיות את חייכם.
חרדה אינה גורמת להקאה. גם אם אתם במצב המעורר את פוביית ההקאה שלכם ואתם חשים בחילה וחוסר נעימות בבטן, אתם לא תקיאו. הקאה נגרמת רק מקלקול קיבה או מחלה, ולא מחרדה.
ניתן לטפל בהפרעה זו. מומלץ לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) על מנת להשיב לעצמכם את החופש שהחרדה לקחה מכם.